יין - וויקפדיה
יין הוא משקה חריף המיוצר לרוב מענבים. היין נוצר בעת תסיסת מיץ ענבים, כאשר הסוכר הופך עם הזמן לאתנול (המכונה כוהל או אלכוהול).
תהליך ייצור היין התגלה עוד בימי קדם ומאז יש אליו התייחסות רבה בתרבות האנושית. פעמים רבות יש ליין תפקיד באירועים חברתיים ובאירועיים דתיים. כמשקאות חריפים אחרים, בשתייה מרובה הוא גורם לשכרות בטווח הקצר ולנזקים בריאותיים בטווח הארוך. בשתייה מתונה, יחד עם זאת, מועיל היין במניעת מחלות לב.
תהליך ייצור היין התגלה עוד בימי קדם ומאז יש אליו התייחסות רבה בתרבות האנושית. פעמים רבות יש ליין תפקיד באירועים חברתיים ובאירועיים דתיים. כמשקאות חריפים אחרים, בשתייה מרובה הוא גורם לשכרות בטווח הקצר ולנזקים בריאותיים בטווח הארוך. בשתייה מתונה, יחד עם זאת, מועיל היין במניעת מחלות לב.
הגדרה-
ניתן לייצר יין לא רק מענבים, אלא גם מפירות וירקות אחרים ואף מפרחים מסוימים ומרכיבים שונים רבים. במקרים שכאלו יצויין תמיד ממה מורכב היין (למשל, יין שזיפים), בעוד המילה יין לבדה משמעה תמיד יין ענבים. בחלק ממדינות העולם עיקרון זה מעוגן בחוק. כאשר היין אינו מכיל כלל ענבים, הוא ייקרא בדרך כלל שיכר (לדוגמה: שיכר רימונים, הדסים, פסיפלורה וכו'). ליקר הוא משקה אלכוהולי בעל אחוזי אתנול גבוהים יותר בהשוואה ליין או לשיכר, ומפיקים אותו מפירות ומירקות שונים כגון תותים, דובדבנים או מנטה באמצעות השריה ומיצוי טעמים ולא על ידי התססת הסוכרים.
היסטוריה -
ציור עתיק של משתה יין באיראן
הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בשולאברי, גאורגיה; כדים עשויי-חרס לשמירת יין, שנמצאו באתר זה, מתאורכים כבני 8,000 שנה[1]. בדיקות ביוכימיות הוכיחו, שליין שנשמר בכלים אלה נוספו בכוונה חומרים אנטי-בקטריאניים טבעיים, כדי שהיין יישמר לזמן ארוך יותר.
כלי חרס עתיקים, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בהרי זגרוס שבאיראן, והם מתוארכים לשנת 5,400 לפה"ס (בני 7,400 שנה). התגלית הינה חשובה במיוחד לאור העובדה שבאזור זה מעולם לא גידלו גפנים, אלא בעיקר חיטה ושעורה (המשמשות לייצור בירה) דבר המלמד על כך שהיין היה סחורה סחירה באותם ימים. כלי חרס עתיקים עבור יין נמצאו גם בבבל,- גילם כ-5,500 שנה. כל התיארוכים שלעיל מבוססים על בדיקות שערך צוות המעבדה במוזיאון של אוניברסיטת פנסילבני.
ניתן לייצר יין לא רק מענבים, אלא גם מפירות וירקות אחרים ואף מפרחים מסוימים ומרכיבים שונים רבים. במקרים שכאלו יצויין תמיד ממה מורכב היין (למשל, יין שזיפים), בעוד המילה יין לבדה משמעה תמיד יין ענבים. בחלק ממדינות העולם עיקרון זה מעוגן בחוק. כאשר היין אינו מכיל כלל ענבים, הוא ייקרא בדרך כלל שיכר (לדוגמה: שיכר רימונים, הדסים, פסיפלורה וכו'). ליקר הוא משקה אלכוהולי בעל אחוזי אתנול גבוהים יותר בהשוואה ליין או לשיכר, ומפיקים אותו מפירות ומירקות שונים כגון תותים, דובדבנים או מנטה באמצעות השריה ומיצוי טעמים ולא על ידי התססת הסוכרים.
היסטוריה -
ציור עתיק של משתה יין באיראן
הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בשולאברי, גאורגיה; כדים עשויי-חרס לשמירת יין, שנמצאו באתר זה, מתאורכים כבני 8,000 שנה[1]. בדיקות ביוכימיות הוכיחו, שליין שנשמר בכלים אלה נוספו בכוונה חומרים אנטי-בקטריאניים טבעיים, כדי שהיין יישמר לזמן ארוך יותר.
כלי חרס עתיקים, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בהרי זגרוס שבאיראן, והם מתוארכים לשנת 5,400 לפה"ס (בני 7,400 שנה). התגלית הינה חשובה במיוחד לאור העובדה שבאזור זה מעולם לא גידלו גפנים, אלא בעיקר חיטה ושעורה (המשמשות לייצור בירה) דבר המלמד על כך שהיין היה סחורה סחירה באותם ימים. כלי חרס עתיקים עבור יין נמצאו גם בבבל,- גילם כ-5,500 שנה. כל התיארוכים שלעיל מבוססים על בדיקות שערך צוות המעבדה במוזיאון של אוניברסיטת פנסילבני.
במצרים העתיקה ליין היה גם תפקיד חשוב בחיים הפולחניים במצרים העתיקה. למרות העובדה שגם במצרים לא גדלו הגפנים, המצרים ביססו את תעשיית היין שלהם כבר בתחילת תקופת הברונזה על ענבים אשר יובאו מכנען. ציורים המתארים ייצור יין נמצאו על קירותיהם של קברי הפרעונים וברשימת המנחות שהוגשו למת נמצאו כדי יין אשר יוצרו ללא ספק בדלתה של הנילוס.
ביוון ורומא היוונים והרומאים אהבו לשתות יין, ואף סגדו לאל מיוחד אשר היה אחראי על משקה זה: דיוניסוס (בגרסה הרומית: בכחוס), אשר פולחנו (חגיגות הדיוניסיה) עורר התלהבות גדולה ואורגיות המוניות ("בכחנליות").
חרס הדרייני הוא חרס שספג יין והיה בשימוש צבאו של אדריאנוס קיסר, בעת יציאתו למסעות רחוקים. שיטת ייצור החרס ליין, כללה בחירת מיקום הכרם, ספיגת היין בכד חרס חדש, שבירת הכד לשברים וחלוקתו לחיילים הרומאים. כאשר החרס הושר במים התקבל יין מעולה.
בתקופת יוון ורומי התפשטה עשיית היין לכל אירופה ועם השנים הפכה לתעשייה המפותחת אותה אנו מכירים כיום.
חרס הדרייני הוא חרס שספג יין והיה בשימוש צבאו של אדריאנוס קיסר, בעת יציאתו למסעות רחוקים. שיטת ייצור החרס ליין, כללה בחירת מיקום הכרם, ספיגת היין בכד חרס חדש, שבירת הכד לשברים וחלוקתו לחיילים הרומאים. כאשר החרס הושר במים התקבל יין מעולה.
בתקופת יוון ורומי התפשטה עשיית היין לכל אירופה ועם השנים הפכה לתעשייה המפותחת אותה אנו מכירים כיום.
היסטוריה של היין בארץ ישראל -
גידול הגפנים היה תמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ ישראל, באגן הים התיכון המזרחי נפוצה הגפן כבר בתקופת הברונזה. הכרם הראשון, כמו גם השכרות הראשונה, מיוחסים בתורה לנח: "ויחל נח איש אדמה וייטע כרם ויישת מן היין וישכר" (בראשית ט' י"ח).
העברים הקדמונים נהגו לשתות יין בעת שמחה, אך גם השתמשו בו בטקסים דתיים: בימי בית המקדש היין היה ננסך על גבי המזבח בשעת הקרבת הקורבנות. על כן היין מתואר בתנ"ך כמשקה "המשמח אלוהים ואנשים" (שופטים ט י"ג).
במהלך השנים הפכה הגפן לסמל ארצישראלי. הגפן נחשבת לאחד משבעת המינים המאפיינים את הארץ. סגנון הבניה החד קומתי שטוח הגג איפשר לבעלי הבתים ליטוע גפן אשר השתרגה על סככה שנבנתה על הגג ויצר צל נעים ופרקטי, רבים בארץ התנסו בהכנת יינות ביתיים מהפירות אותם גידלו. גתות לדריכת ענבים המעידות על כרמים גדולים הן תגליות ארכאולוגיות שכיחות בישראל בכל תקופה שהיא. גתות רבות מתקופת בית המקדש פרושות בדרום הארץ, ידוע על גת מהתקופה ההלניסטית בצפון תל אביב, גת מהתקופה הביזנטית בלוד ובראשון לציון ועוד.
בתקופה החדשה של היישוב, החל מאמצע המאה ה-19, שימשה הגפן כענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א. לא בשל איזשהו יתרון כלכלי, שכן ענפי חקלאות אחרים היו דחופים יותר לכלכלת היישוב, אלא בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשיה הציונית להפרחת השממה. ב־1870, עם ייסוד מקווה ישראל, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים. כעשרים שנה מאוחר יותר נבנו יקבים שפעלו בשיטות צרפתיות במושבות הברון ראשון לציון וזכרון יעקב. מרגע פתיחת היקבים ועד מלחמת העולם הראשונה הפך היין למוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים, וליקבים הוותיקים ששוכללו התווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקווה ישראל.
זני גפנים -
לרוב מיוצר היין מזן אחד או יותר של המין האירופאי וִיטִיס וִינִיפֶרַה. כאשר היין מכיל יותר מ־85% עסיס של אחד הזנים האלה (למשל פינו נואר, זינפנדל או שרדונה) הוא נקרא יין "זני", לעומת יין "מעורב" שמורכב ממספר זני ענבים.
ניתן גם לייצר יין מגפן מהמין ויטיס לַברוּסקַה או תערובות שלו עם מינים אחרים. ויטיס לברוסקה, ויטיס רופסטריס, ויטיס רוטונדיפוליה וויטיס ריפאריה הם מינים שמוצאם מצפון אמריקה ומשמשים בעיקר למאכל, אך לפעמים גם לייצור יין. ברם חשיבותם העיקרית של המינים האמריקאים לתעשיית היין בשמשם ככנות הרכבה לגפן האירופית (המין ויניפרה - הרוכב). בכך הם מקנים לגפן האירופית עמידות לכנימת הפילוקסרה, מזיק הפוגע בשורשים וגרם להשמדתם הכמעט מוחלטת של כרמי אירופה בסוף המאה ה-19.
גידול הגפנים היה תמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ ישראל, באגן הים התיכון המזרחי נפוצה הגפן כבר בתקופת הברונזה. הכרם הראשון, כמו גם השכרות הראשונה, מיוחסים בתורה לנח: "ויחל נח איש אדמה וייטע כרם ויישת מן היין וישכר" (בראשית ט' י"ח).
העברים הקדמונים נהגו לשתות יין בעת שמחה, אך גם השתמשו בו בטקסים דתיים: בימי בית המקדש היין היה ננסך על גבי המזבח בשעת הקרבת הקורבנות. על כן היין מתואר בתנ"ך כמשקה "המשמח אלוהים ואנשים" (שופטים ט י"ג).
במהלך השנים הפכה הגפן לסמל ארצישראלי. הגפן נחשבת לאחד משבעת המינים המאפיינים את הארץ. סגנון הבניה החד קומתי שטוח הגג איפשר לבעלי הבתים ליטוע גפן אשר השתרגה על סככה שנבנתה על הגג ויצר צל נעים ופרקטי, רבים בארץ התנסו בהכנת יינות ביתיים מהפירות אותם גידלו. גתות לדריכת ענבים המעידות על כרמים גדולים הן תגליות ארכאולוגיות שכיחות בישראל בכל תקופה שהיא. גתות רבות מתקופת בית המקדש פרושות בדרום הארץ, ידוע על גת מהתקופה ההלניסטית בצפון תל אביב, גת מהתקופה הביזנטית בלוד ובראשון לציון ועוד.
בתקופה החדשה של היישוב, החל מאמצע המאה ה-19, שימשה הגפן כענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א. לא בשל איזשהו יתרון כלכלי, שכן ענפי חקלאות אחרים היו דחופים יותר לכלכלת היישוב, אלא בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשיה הציונית להפרחת השממה. ב־1870, עם ייסוד מקווה ישראל, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים. כעשרים שנה מאוחר יותר נבנו יקבים שפעלו בשיטות צרפתיות במושבות הברון ראשון לציון וזכרון יעקב. מרגע פתיחת היקבים ועד מלחמת העולם הראשונה הפך היין למוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים, וליקבים הוותיקים ששוכללו התווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקווה ישראל.
זני גפנים -
לרוב מיוצר היין מזן אחד או יותר של המין האירופאי וִיטִיס וִינִיפֶרַה. כאשר היין מכיל יותר מ־85% עסיס של אחד הזנים האלה (למשל פינו נואר, זינפנדל או שרדונה) הוא נקרא יין "זני", לעומת יין "מעורב" שמורכב ממספר זני ענבים.
ניתן גם לייצר יין מגפן מהמין ויטיס לַברוּסקַה או תערובות שלו עם מינים אחרים. ויטיס לברוסקה, ויטיס רופסטריס, ויטיס רוטונדיפוליה וויטיס ריפאריה הם מינים שמוצאם מצפון אמריקה ומשמשים בעיקר למאכל, אך לפעמים גם לייצור יין. ברם חשיבותם העיקרית של המינים האמריקאים לתעשיית היין בשמשם ככנות הרכבה לגפן האירופית (המין ויניפרה - הרוכב). בכך הם מקנים לגפן האירופית עמידות לכנימת הפילוקסרה, מזיק הפוגע בשורשים וגרם להשמדתם הכמעט מוחלטת של כרמי אירופה בסוף המאה ה-19.
אזורי ייצור יין -
כרם
ענבי יין גדלים לרוב בין קו רוחב 30-50 מעלות צפון ובין 30-40 מעלות דרום. אזור היין הדרומי ביותר בעולם נמצא באי הדרומי של ניו זילנד סמוך לקו רוחב 45 מעלות דרום.
בשנת 2002, חמשת יצרניות היין הגדולות ביותר היו צרפת, איטליה, ספרד, ארצות הברית ואוסטרליה.
בישראל נפוץ גידול גפני יין ברמת הגולן, בגליל העליון, בשפלה, בהרי יהודה, בשומרון, ברמת ערד ולאחרונה גם באזורים מסוימים בהר הנגב.
כרם
ענבי יין גדלים לרוב בין קו רוחב 30-50 מעלות צפון ובין 30-40 מעלות דרום. אזור היין הדרומי ביותר בעולם נמצא באי הדרומי של ניו זילנד סמוך לקו רוחב 45 מעלות דרום.
בשנת 2002, חמשת יצרניות היין הגדולות ביותר היו צרפת, איטליה, ספרד, ארצות הברית ואוסטרליה.
בישראל נפוץ גידול גפני יין ברמת הגולן, בגליל העליון, בשפלה, בהרי יהודה, בשומרון, ברמת ערד ולאחרונה גם באזורים מסוימים בהר הנגב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה